בין גשם סגול לשחר אדום

אנגליה.

את שורות אלו כתבתי במארבים בעזה, אבל רובם היו לי כבר במהלך השירות.
כבר כמה זמן אני חושב האם להפסיק לשתוק, לא עוד.
בעזה זה קרה, לאחר שלוש שנות שירות כחייל קרבי לקחתי מחברת והמילים פשוט נכתבו מעצמם.

במהלך שירותי הצבאי שירתתי בהמון מקומות, הייתי בהמון בסיסים ומוצבים והכרתי המון אנשים.
לחמתי בכל גזרות הלחימה בישראל, החל מהר דב וכלל גבול לבנון, איזור יהודה ושומרון, איזור רצועת עזה, גבול מצרים, ירדן וסוריה.
אני יכול להגיד שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני הגיוס. אני בכלל לא זוכר איך הייתי לפני הגיוס, הבן אדם הזה התאדה עם השנים...

גשם סגול.
הר דב.
אחח איזה מקום, אין מילים לתאר אותו בכלל, נורא? מפחיד? מדהים ביופיו? מקולל? כל אלה ועדיין לא תוכלו לדעת מה זה, איך זה להיות שם.
יש משפט אחד שמתאר את המקום במדויק, אשר נאמר על מוצב הבופור בלבנון:
"אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גהנום ככה הוא מרגיש."
הערה 1: אני לא בא להשוות את הבופור להר דב, בחיים לא, שם זה היה גהנום אחר לגמרי.
הערה 2: המשפט נכתב בספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, אך ידוע הרבה לפניו.
אני אוהב את ההר. מת עליו. קיימת אצלי אהבה עזה ובלתי מוסברת למקום הארור הזה. אני לא יודע למה ולא אוכל להסביר זאת במילים אבל אני אוהב אותו אהבת מוות.
מי שלא היה שם ולא "זכה" להרגיש אותו לא ידע מה זה. אי אפשר להסביר במילים.
למה, בעצם, האהבה הזאת? אם מסתכלים על התנאים שהיו לנו שם ועל החויות, אז בכלל אי אפשר להבין איך אוהבים מקום כזה. מקום עם דם חיילים על האדמה.
אני הייתי שם בחורף שבין 2003 ל-2004. 2 מטר שלג, קפור איימים, כפות הרגליים משותקות כבר כמה ימים. אין מים כי הצינורות קפאו והמיכלי מים הלכו בהפגזה האחרונה. שותים/מבשלים/מצחצחים שיניים/מחרבנים עם ג'ריקנים שאוחסנו בשנה שעברה למקרה חירום, מקלחת זאת פריבילגיה שלא זוכים לה. אין שיירות בכלל, בגלל שאף רכב לא יכול לנסוע בצירים עמוסי שלג. אם אין שירות אז אין אספקת אוכל, אין חילוף חיילים. אוכלים מנות קרב. אין אספקת בנזין וסולר, אז אין חימום. בגלל הערפל (לפעמים שבועות שלמים בלי לראות מעבר ל10 מטר קדימה) אתה לא יודע אם המחבל כבר עלה להר ועוד שניה התקפת מוצב ואתה וחברים שלך מתים או נחטפים אז 24 שעות ביממה אנחנו בכוננות, בלי להוריד מדים או נעליים, גם לא מורידים חרמוניות ואפילו ישנים איתם כי קר, אין חימום. כל בוקר מפנים את התעלות לחימה עם סירים ומחבתות, למקרה ויהיה אירוע שנוכל לרוץ כמו שצריך ולא להיקבר בשלג. עם המשפחה והחברים והחברה (למי שנשאר.. ובכל אופן אני לא זוכר מצב כזה) אי אפשר ממש לדבר, עזבו שאין בכלל קליטה בפלאפונים, אסור לצאת ממרחב מוגן. יש טלפון אחד במוצב עם קו חוץ ל40 אנשים, שגם בו, במידה ואין תור של חצי מוצב, אי אפשר ממש לדבר, כי האויב מאזין. והדבר הכי הכי כיפי זה ההמתנה, ההמתנה שהחיזבאללה יתקוף, זה לא שאלה של 'אם', זה שאלה של 'מתי'. אי הידיעה מתי פשוט הורגת.
ככה, בגהנום הזה, 30, 40 יום ברציפות ולפעמים יותר.
אבל אני אוהב אותו.

כוס אמא של כל החברות של כל חייל קרבי שהכרתי שעזבה אותו כי "הוא לא מקדיש לה מספיק זמן"... בואי לפה יא מטומטמת! נראה אותך מתלוננת עכשיו! כשאני והצוות עלינו לקו הר דב כמעט לכולם היו חברות. כשירדנו משם לאף אחד לא היה.
בגללנו את ישנה בשקט בלילה וזה התמורה שלך? כל הכבוד באמת...
אנחנו, החיילים חייבים את התמיכה הזאת, חייבים.
כשאני מדבר אם אמא מההר ודמעה עומדת לי בקצה העין אני אומר לה ש"הכל בסדר", שבחדשות סתם מגזימים. העיקר שהיא לא תדאג. אבל בחדשות לא מגזימים, בכלל לא, שם בקושי הקדישו לנו דקה כדי להגיד שחיזבאללה פיצצו לנו את הצורה. הכל בסדר...

אף אחד לא מבין. אף אחד לא יכול להבין. אם אתה לא עובר את זה אי אפשר להתחיל לדמיין בכלל את התחושה. זה לא פחד. זה לא אף הרגשה שאני יכול להסביר במילים. צריך לחוות את זה כדי לדעת. צריך לראות את המראות בעיניים, להרגיש את החום בידיים, להרגיש את האנדרנלין בדם, שכבר מזמן הפך להיות 90 אחוז ממנו, להרגיש את הלב שדופק במהירות 4000 פעימות בשניה, צריך להריח... ריח הפצמ"רים, האש, הדם, הבשר החרוך... לפעמים בלילה כשעוצמים עיניים עדיין אפשר להריח אותו, זה לא יעזוב אותי לעולם, אני עדיין מריח את הריח הכל כך שנוא הזה שניצרב לי במוח.

אני מציע לכל מי שרוצה לטעום מהחוויה לקרוא את "אם יש גן עדן" של רון לשם על מוצב הבופור שכבר ציינתי מקודם. הספר כבר הפך לקאלט בבה"ד 1 (בית הספר לקצינים) והוא מומלץ בחום.

שאף אחד לא יגיד לי שהכתובת לא הייתה על הקיר! יותר גדולה מהתמונות של יעל בר זוהר ודודי בלסר בכבישי איילון! מאז הנסיגה (או "הבריחה של אהוד ברק" איך שתרצו) מרצועת הביטחון החיזבאללה הפך מאירגון הטרור הכי חזק ואכזרי בעולם (כן, יותר מאל-קעידה) לצבא לכל דבר ועניין. אלפי לוחמים, מודיעין מטורף וחימוש אירני וסורי הפכו אותו לסיוט הכי גדול של מדינת ישראל. והנה, עכשיו הם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, חטפו לנו חיילים בדיוק באותה שיטה שנחטפו ב2001 מהר דב. איפה הפקת הלקחים?! וגם לאחר שצה"ל מפוצץ ללבנון את הצורה הם ממשיכים להמטיר עלינו טילים ולהרוג אזרחים וחיילים ויש להם עוד כמה הפתעות שמחכות לנו.
הפתרון הנראה לעין הוא פשיטה רגלית, הולכים לכבוש את דרום לבנון בחזרה, בדיוק כמו עזה.
אם החיזבאללה לא ישברו (והם לא לדעתי). אני אהיה שם. במקום להשתחרר (הייתי אמור לצאת לחופשת שיחרור) אני אכבוש מחדש את דרום לבנון. תענוג.
ממשלת ישראל תפתחי את העיניים כבר!!!

אחרי ההר כבר הפכתי למפקד ומדי פעם אפילו חזרתי אליו באירועים כאלו ואחרים אבל זה שונה, הפעם אני מפקד, יש לי אחריות לשמור על החיילים שלי בחיים. והאהבה הפכה גדולה יותר.

התנתקות.
היה הדבר הכי קשה שהיה לי בשירות. תדמיינו שעכשיו, ממש ברגע זה מצלצל הפעמון בבית שלכם ומבחוץ עומדים חצי מכלל כוחות הביטחון של מדינת ישראל ואומרים לכם, דורשים, לעזוב את הבית.
כל החיים שבניתם, כל המשפחה שהקמתם, העסק שפתחתם, הכל הכל הכל לעזוב עכשיו, לגדוע שורשים ולעזוב את הבית. קשה ברמות שאי אפשר להסביר.
לי היה קשה בהתנתקות, מאוד קשה. לפנות יהודים, אחים שלי, מבתיהם. לשנות להם את החיים ברגע אחד. בדפיקה אחת בדלת. לא בכיתי, רציתי אבל לא בכיתי, גם כשהתחבקתי עם מפונים והם בכו כל כך חזק לא בכיתי. לא הרשתי לעצמי. למה שארשה? לי קשה? אז מה, הקושי שלי לא מגיע לקרסוליים של הקושי של המפונים, האחים שלי.

אחרי תקופה מסויימת, כמה תפקידים מנהלתיים בעורף, הקפצות לפעילות מבצעית מדי פעם וההתנתקות, חזרתי ללחימה, ביקשתי לחזור אל ההר.

מחזור אחרון ביקשתי לחזור אל המקום הנורא הזה, אל האהבה הבלתי מוסברת להיות שם, הרגשתי אותו קורא לי. המשפחה התנגדו, החברה, החברים, החבר'ה מהצבא, כולם התנגדו. "אתה אוטוטו משתחרר, מה אתה צריך את זה? לסכן את החיים שלך שוב? למה שכולם ידאגו? למה לחזור לגהנום הזה?" זה מה שכולם אמרו. אבל אני לא הקשבתי, הוא משך אותי חזק מדי. ביקשתי לחזור.
לא חזרתי.
בסוף החבר הכי טוב שלי החדיר בי קצת הגיון ושכנע אותי שלא לחזור. הוא לא יודע שהוא שכנע אותי, אף אחד לא יודע, עד עכשיו.
בפועל, המתנתי כבר לשיירה הבאה שעולה להר, שגם את זה אף אחד לא יודע, אבל ביטלתי, לא עליתי. אמרתי לכולם שלא אישרו לי את הבקשה.

מי יתן ורגלי תדרך במקום הזה שוב, בימים של שלום. אני אבקר שם עם האישה והילדים ויספר להם שפה אבא נלחם, אבא הגן על המדינה האהובה שלו, אבא איבד חברים, חיילים ומפקדים, אבא הרג.. הרג מחבלים ודאג ששנתם של אזרחי המדינה לא תפגע, שאירגון הטרור הכי חזק והכי אכזרי בתולדות האנושות לא ישמיד אותנו.

איך אזרחי מדינת ישראל מודים לנו החיילים על זה? מודים לנו שהגנו בגופנו עליהם? איך? אני לא יכול שלא לכעוס.. היו לי מקרים שעמדתי בצומת ראשית בדרכי הביתה במשך שעות. מאות רכבים עוברים, אבל אף אחד לא ישקיע דקה מזמנו הכל כך יקר בשביל לאסוף אותי ולעזור לי להגיע הביתה. בא לי לקחת אחד אחד מאלה שלא עצרו ולצרוח להם בפנים שאם אני לא הייתי פה הוא היה מת מפיגוע וזה במקרה הפחות נורא, אם לי היה את החוסר איכפתיות שיש לו כלפי אז כבר ממזמן הוא וכל מי שהוא מכיר היו נכחדים...

במקום הר דב קיבלתי גהנום מסוג שונה לגמרי, ושנוא.

שחר אדום.
עזה.
שונה לגמרי ממה שהכרתי, אין הרים, הכל מישורי, יש יותר מדי אוכלוסיה (משני הצדדים), מחנות פליטים, קאסמים, מנהרות, ילדים עם נשק.. אני שונא את זה.
הלחימה יותר קרובה, יותר ממוקדת. לא היו דברים כאלה בלבנון. אבל אין מה לעשות, נלחמים, מפקדים ובתקווה גם מנצחים, שאפילו את זה אי אפשר להגדיר שם.
כוס אמק, רק השבוע נפצע לי חייל. ראבק איזה לחימה ארורה. גשמי קיץ.
עכשיו יצאנו משם, מחכים לעלות ללבנון שוב, לאהבה.

אשליית אלוהים.
סוג של אשלייה שלוחמים סובלים ממנה, לאחר שעברתי עשרות אירועים, מכל הסוגים, ומקרים קרובים ממש למוות לא קרה לי כלום. אז גם לא יקרה לי כלום. לא משנה כמה כדורים ישרקו לי ליד האוזן, לא משנה כמה פצמ"רים וטילי נ"ט פיספסו אותי במטרים ספורים, אני בטוח שלא יקרה לי כלום. כיום אני יותר זהיר בגלל התמיכה שאני מקבל מהבית. עכשיו אני יודע שיכול לקרות לי משהו, אני לא מפחד אבל אני יודע.

עכשיו אני (והצוות) בבית (אני אישית אוכל קטיושות), נחים מעזה ומחכים לחזור ללחימה, בין אם זה בלבנון ובין אם זה בעזה יהיה קשה, קשה כמו שאף פעם לא היה. אני אהיה שם עם תקווה בלב שיגמר כבר ושאוכל להשתחרר סוף כל סוף. היום הזה יגיע. יום יבוא השמש תזרח וגם אני אהיה אזרח.
אני אשתחרר בן אדם שונה.

תאילנד.